פסק-דין בתיק ע"א 1974/11

השופטת ד' ברק-ארז:

1.        חברה קיבלה אשראי באופן שוטף משלושה בנקים על-פי הסכם פרי-פאסו, היינו הסכם המקנה להם מעמד שווה להיפרע מנכסי החברה כבעלי בטחונות מסוג של שעבוד צף ושעבוד קבוע במקרה שבו החברה תהפוך לחדלת פירעון. בשלב מסוים הזרים אחד מן הבנקים אשראי נוסף לחברה, כחלק מעסקה לרכישת שליטה בחברה הלווה על-ידי חברה אחרת, שאף היא לקוחה שלו, ובערבותה של האחרונה. האשראי הוזרם, אך העסקה לא הושלמה, בשל התנגדותם של הבנקים האחרים, שהסכמתם לעסקה נדרשה בתוקף מעמדם כבעלי שעבודים. כעת, משהגיעה החברה הלווה לחדלות פרעון השאלה היא האם אשראי נוסף זה הוא בגדר החובות שלפי הסכם הפרי-פאסו מובטחים בדרגת עדיפות שווה עם שאר החובות לבנקים, או שזהו חוב בדרגה נמוכה יותר. התשובה לשאלה זו משליכה, כמובן, על סיכוייהם של הבנקים להיפרע בגין חובות החברה המצויה כעת בהקפאת הליכים.

רקע כללי

2.        ביום 18.11.2004 חתמו שלושת הבנקים שעניינם נדון לפנינו: הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק הבינלאומי), בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: בנק לאומי) ובנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: בנק איגוד), על הסכם פרי-פאסו במטרה להסדיר את חובותיהן של חברת רמט בע"מ וחברות הקשורות לה (להלן יחד: חברת רמט) כלפי כל אחד מהם. במסגרת ההסכם נקבע כי סדר העדיפויות בין השעבודים הקיימים לכל אחד מן הבנקים על נכסי חברת רמט - נכון לשעת עריכת ההסכם - יחולק בהתאם "ליחס שבין יתרת חובות החברה לכל אחד מהבנקים הנ"ל כפי שתהיה במועד הקובע לבין סה"כ חובות החברה כלפי הבנקים הנ"ל במועד הקובע". במלים אחרות, הבנקים הסכימו ביניהם כי השעבודים הרשומים לטובתם - הן שעבוד קבוע על הון המניות והן שעבוד שוטף על כל רכושה ונכסיה של רמט - לא יופעלו לפי סדר היווצרותם ורישומם אצל רשם החברות, אלא באופן יחסי בהתאם ליחסי החוב של רמט כלפי כל אחד מן הבנקים. ה"מועד הקובע" הוגדר בסעיף 1 להסכם הפרי-פאסו להיות המוקדם מבין המועדים הבאים: מועד מתן צו הקפאת הליכים לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות); מועד מינוי נאמן לפי סעיף 350 לחוק החברות; מועד הגשת בקשה למינוי כונס לנכס מנכסי החברה על ידי מי משלושת הבנקים או מי מטעמם; מועד הגשת בקשה למינוי כונס לכלל נכסי החברה או למינוי מפרק זמני או מינוי מפרק קבוע על רכושה של החברה או עסקיה או חלק מהם, ובלבד שמונה כונס או מפרק עקב הבקשה הנ"ל.

3.        על פי ההסכם, כל אחד מן הבנקים היה רשאי להמשיך לתת ולחדש לחברה אשראי ושירותים בנקאיים, ולבטחם באמצעות השעבודים שהסכם הפרי-פאסו עסק בהם (בסעיף 4 להסכם). במקביל, התחייב כל אחד מן הבנקים שלא לדרוש ושלא לקבל מהחברה משכון או שעבוד, ללא קבלת הסכמה מראש, ובכתב, של יתר הבנקים (בסעיף 6 להסכם).

4.        בתחילת שנת 2008, נקלעה חברת רמט לקשיים כלכליים כבדים ולמחסור חמור במזומנים. לטענת הבנק הבינלאומי, הדברים הגיעו אף כדי הכנת בקשת כינוס. יוזכר, כי הגשתה של בקשת כינוס ומינוי כונס הינם חלק מן האירועים הבאים בגדרו של ה"מועד הקובע" במסגרת הסכם הפרי-פאסו. הזרמת כספים נוספים לחברה היתה נחוצה לה כאוויר לנשימה. והנה, פתח הצלה מסוג זה נמצא לכאורה בהסכם שנעשה בין בעלי השליטה ברמט, רמט עצמה וכן חברה אחרת בענף הבנייה שביקשה לרכוש את השליטה ברמט - אפרידר - חברה לשיכון ולפיתוח ישראל בע"מ (להלן: אפרידר). הסכם רכישת השליטה, שנחתם ביום 4.3.2008 (להלן: הסכם אפרידר או הסכם הרכישה), קבע כי אפרידר תקבל 51% מהון המניות המונפק של החברה כנגד העברת המימון הדרוש להמשך פעילותה של רמט כ"עסק חי", ובאופן יותר ספציפי, כנגד העברת 20 מליון שקל בשלב ראשון - באחת מן הדרכים הבאות:  (א) הלוואת בעלים לחברת רמט; (ב) באמצעות העמדת בטחונות ו/או ערבויות שתידרשנה לשם קבלת הלוואה ו/או הגדלת מסגרת האשראי של החברה במסגרת חשבונות הבנק השונים שלה (סעיפים 4.2.1 ו-4.2.2 להסכם אפרידר). עוד נקבע בהסכם זה, כי על חברת אפרידר להזרים לחברת רמט את הכספים הדרושים לפעילותה כ"עסק חי" במועדים הבאים: עשרה מליון שקל בתוך 24 שעות מיום חתימת ההסכם; לא פחות משישה מליון שקל עד ה-15.4.2008; ולא פחות מארבעה מליון שקל עד ליום 15.5.2008. על משמעותם של מועדים אלו עוד נעמוד בהמשך. 

5.        הסכם אפרידר נדרש לקבלת אישורם של כל הבנקים בעלי השעבודים - הקבועים והצפים - מאחר שהיה כרוך בהעברת הון מניות אשר שועבד במסגרת אגרות החוב שחתמה רמט עם הבנקים (ראו לדוגמה את אגרת החוב של בנק אגוד, המצורפת כ-מש/2-4 לתיק המוצגים, ובפרט סעיפים 3 ו-7 המחייבים את הסכמת הבנק למכירת הון המניות ששועבד. כמו-כן, ראו סעיף 1 להסכם הפרי-פאסו המגדיר את "השעבודים הנ"ל", ככוללים בין היתר את "הון המניות שטרם נדרש או נפקע"). ואמנם, ההסכם עצמו ציין שקבלת האישור לו מצדדים שלישיים - כלומר אישור צדדים שלישיים למכירת הון המניות - מהווה בו "תנאי מתלה" (סעיף 5.1.1 להסכם אפרידר). לאחר החתימה על ההסכם (כאמור, ביום 4.3.2008) התקיימה סדרת פגישות עם הבנקים שבהן הוצג ההסכם בפניהם. פגישות אלה התקיימו במהלך החודשים מרץ-אפריל 2008, אך עוד קודם לקבלת אישוריהם הוחל בפעולות שתאמו את המתווה שנקבע בו. ראשית, מניות השליטה הועברו לידי נאמן - מ. זליגמן חברה להחזקות בנאמנות (1991) בע"מ - וזה עודנו רשום כבעליו של 51% בהון המניות המונפק. שנית, בנק לאומי הגדיל את מסגרת האשראי שהעמיד לטובת חברת רמט, בערבות של חברת אפרידר. תחילה הוגדלה מסגרת האשראי כנגד כתב ערבות בסך 10 מליון שקל, שעליו חתמה אפרידר ביום 6.3.2008; לאחר מכן, ביום 7.4.2008, נחתם כתב ערבות על סך שישה מליון שקל, וביום 13.4.2008 נחתם כתב ערבות שלישי נוסף על סך ארבעה מליון שקל. בסופו של דבר, ביום 22.4.2008, הוזרמו לרמט עוד 7 מליון שקל באותה מתכונת של הלוואה מבנק לאומי עם ערבות של אפרידר. שלישית, וכפי שעולה מתצהיר בנק אגוד, חברת אפרידר החלה למנות דירקטורים מטעמה בהנהלת רמט. עובדה זו עולה אף מבקשתה של רמט עצמה להקפאת הליכים, שלפיה "בחודש מרץ 2008 נחתם הסכם לרכישת השליטה בחברה על ידי אפרידר חברה לשיכון ולפיתוח ישראל בע"מ. מיד לאחר החתימה על הסכם הרכישה החלה החברה להתנהל על ידי הנהלה חדשה" (סעיף 1 לתמצית הרקע העובדתי לבקשה להקפאת הליכים שהוגשה על-ידי חברת רמט, כמפורט בהמשך).

6.        בעקבות סדרת הפגישות שהתקיימה, ובמהלכה, התברר בסופו של דבר כי הזרמת המימון לרמט נעשתה על-ידי בנק לאומי, ולא על-ידי אפרידר באופן עצמאי. עמדתם של הבנק הבינלאומי ובנק איגוד היתה שמימון זה אינו בגדר הסכם הפרי-פאסו, אלא מהווה אשראי נחות לו. לכך יש, כמובן, משמעות רבה מבחינת סיכוייהם של הבנקים להיפרע את חובותיהם, או למצער את חלקם, כאשר החברה הלווה הינה חדלת פירעון. זאת, כנגד עמדתו של בנק לאומי.

7.        בתקופה שלאחר העברת האשראי על-ידי בנק לאומי המשיכה רמט לנהל את עסקיה. אלא שבסופו של דבר, גם באשראי שהעמיד בנק לאומי לא היה כדי להועיל לרמט, וזו נקלעה למצוקה כלכלית קשה ולתזרים מזומנים שלילי.

8.        ביום 13.9.2009, ובשל מצבה הפיננסי הרעוע, נאלצה חברת רמט להגיש בקשה להקפאת הליכים לפי סעיף 350(ב) לחוק החברות, וזאת כשנה וחצי בלבד לאחר שהוגדלה לה מסגרת האשראי. ביום 26.11.2009 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב הסדר נושים לחברות רמט בע"מ ורמט טרום בע"מ. במסגרת הסדר הנושים נקבע כי כספים שהתקבלו ממימוש נכסי החברה והופקדו בנאמנות, עובר למתן צו הקפאת ההליכים, יועברו לבנקים לצורך צמצום חובות החברה בהתאם ליחס שיוסכם בין הבנקים. נכון ליום 16.2.2010, המועד בו הוגשה לבית המשפט קמא בקשה למתן הוראות, עמדה יתרת הכספים בחשבון הנאמנות על סך של כ-17 מליון שקל. כספים אלו הם הכספים אשר בעניין חלוקתם נחלקים הבנקים. 

פסק דינו של בית המשפט המחוזי           

9.        ההליך בבית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא ו' אלשיך בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, פר"ק 2943-09 רמט בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ(לא פורסם, 25.1.2011)) התקיים במתכונת של בקשה לקבלת הוראות בכל הנוגע לחלוקת הכספים בגין הנכס הנוסף כמתואר לעיל. בנסיבות אלה, העובדות הקשורות במחלוקת התבררו רק באופן מוגבל. פסק הדין ניתן ללא עריכת דיון ומבלי שנוהלו בפני בית המשפט קמא הליכי הוכחות.

10.      בית המשפט קמא הניח ביסוד פסק דינו את הקביעות הבאות: בשלב שבו העמיד בנק לאומי מסגרת אשראי רחבה יותר לחברת רמט, כשנה וחצי לפני מתן צו הקפאת ההליכים, נמצא כי מצבה של החברה היה "בכי רע, וייתכן מאוד, כי אלמלא ניתן האשראי דנן, הייתה החברה מתמוטטת כבר באותה עת" (עמ' 1 לפסק הדין). במקור, הסכמת בנק לאומי למתן האשראי קשורה היתה בקשר אמיץ לניסיון של אפרידר, לקוחתו, לקבל את מניות השליטה ברמט, "בלא הזרמת כל הון חדש, אלא אך ורק בעד אותו אשראי שיעניק בנק לאומי" (שם, עמ' 2). בהתייחסו לטענות שהעלו הבנק הבינלאומי ובנק אגוד כלפי עסקת אפרידר, ציין בית המשפט כי "עלו טענות קשות, ומבוססות מאוד, של פעולה בניגוד לדין ו"מימון השתלטות על חברה ממקורותיה שלה" (בעקיפין), אגב הרעת מצב הנושים המבוטחים, מלבד בנק לאומי עצמו". יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי בסופו של יום לא יצאה עסקת אפרידר אל הפועל, וכי "חרף זאת העניק בנק לאומי את האשראי לרמט, ובכך 'נדחתה' קריסתה במשך שנה וחצי". בנסיבות אלה, התייחס בית המשפט קמא לאשראי הנוסף שהוזרם על-ידי בנק לאומי כאשראי רגיל שצריך לחסות תחת כנפיו של הסכם הפרי-פאסו.

11.      במישור המשפטי, בית המשפט קמא קבע כי טענותיהם של הבנק הבינלאומי ובנק איגוד נגד החלת הסכם הפרי-פאסו על האשראי הנוסף אינן מעוגנות בנוסחו של ההסכם, וכי בהסכם בין בנקים מנוסים אין מקום לקרוא אל ההסכם יותר ממה שיש בו. לשיטתו של בית המשפט קמא היה רשאי כל אחד מן הבנקים להזרים אשראי נוסף לחברה על דעתו הוא וללא הגבלה. לכן, אין מקום לסייג ולהדיר את האשראי הנוסף של בנק לאומי מכלל תחולתו של הסכם הפרי-פאסו. לשיטתו של בית המשפט קמא, הבנקים האחרים ביקשו למעשה לקרוא אל תוך ההסכם "תניה מכללא" המגבילה לכאורה הענקת אשראים חדשים לחברה החייבת, לכאלו הניתנים אך "במהלך העסקים הרגיל". בית המשפט סבר כי יש להיזהר מניסוח ההסכם מחדש עבור בעלי הדין, ולא כל שכן כאשר מדובר בצדדים שהם גורמים עסקיים מנוסים, ואף "שחקנים חוזרים" שיכולים להימנע מלעשות עסקים בעתיד עם גורמים שאינם נאמנים עליהם או שאינם משתפים עמם פעולה לשביעות רצונם. לדבריו, יש להיזהר שמא בית המשפט ישנה באורח מלאכותי "את מאזן הסיכויים והסיכונים אשר עמד בבסיס החוזה, ואשר הצדדים נטלו על עצמם מדעת" (שם, פסקה 1). חשש זה, מטעים בית המשפט קמא, מקבל משנה תוקף "נוכח העובדה כי בנסיבות המקרה, אין עסקינן באנשים פרטיים ולא מנוסים, אלא בשלושה בנקים, שחקנים חוזרים בשוק המשפטי-כלכלי, אשר מתן אשראים ומשא-ומתן על פירעונם וגבייתם הינה בגדר "לחם חוקם" (שם, שם; ההדגשות במקור).

12.      ניתן אפוא לסכם ולומר כך: פסק דינו של בית המשפט קמא הושתת על שני אדנים משלימים. ראשית, הוא קבע כי האשראי ניתן ללא קשר לעסקת אפרידר, בהתחשב בכך שהעסקה לא יצאה אל הפועל, משלא אושרה. שנית, הוא קבע כי במישור המשפטי נוסחו של הסכם הפרי-פאסו אינו מאפשר לסייג את תחולתו על אשראי שניתן, ואין מקום לקרוא אל ההסכם מגבלות שאין בו. לצד זאת, ראוי להדגיש כי בית המשפט קמא מצא את עסקת אפרידר כראויה לכל גנאי, ובלשונו הוא:

"בלא כל צורך להאריך בטענות המפורטות וכבדות המשקל שהעלו הבנקים המבקשים כנגד העסקה דנן, הרי אין ספק כי הבעייתיות הרבה שלה גלויה על פניה. אין ספק, ישנה בעייתיות רבה במהלך אשר מחד גיסא, אינו מוסיף דבר ל'כיס העושר' של החברה, ומאידך גיסא מרע את מצבם של חלק מהנושים המובטחים. בלא לקבוע מסמרות בדבר, הרי יתכן מאוד, כי עסקה כזו הייתה עשויה, במקרים מסוימים, להיות עילה להתערבות מצד בית המשפט של חדלות פרעון" (פסקה 7 לפסק הדין).

הטענות בערעור

13.      הן הבנק הבינלאומי והן בנק איגוד טוענים כנגד פסק דינו של בית המשפט קמא - הבנק הבינלאומי כמערער ובנק איגוד כמשיב בהליך, אשר לגופו של עניין מחרה מחזיק אחריו. במישור העובדתי, טוענים הבנקים כאחד כי אין יסוד לקביעה שהאשראי ניתן ללא קשר לעסקת אפרידר, כאשר עד עצם היום הזה מניות השליטה ברמט מוחזקות בידי נאמן מכוח ההסכם שביצועו החל (גם אם לא הושלם). הם גם מוסיפים ומצביעים על כך שבנק לאומי עצמו הסכים בעבר לחלוקת כספים בגין מכירת נכסים באופן שלא הביא בחשבון את האשראי הנוסף. במישור המשפטי, הבנקים חולקים על פרשנות ההסכם על-ידי בית המשפט קמא, ובכל אופן, טוענים כי יש לזקוף לחובתו של בנק לאומי את התנהגותו בחוסר תום לב. להלן נביא את טענותיהם ביתר פירוט.

14.        הבנק הבינלאומי - ערעורו של הבנק הבינלאומי שעון על טענות עובדתיות ומשפטיות כאחד. בראשית הדברים, נטען כי התשתית העובדתית עליה סמך בית המשפט קמא את פסק דינו הינה שגויה. בהקשר זה, הבנק מפנה את חיצי ביקורתו כלפי קביעת בית המשפט כי עסקת אפרידר לא יצאה אל הפועל. קביעה זו, כך טוען הבנק הבינלאומי, מוקשית במספר היבטים: מן ההיבט העובדתי, נטען כי אי השלמת העסקה היא עניין פורמאלי גרידא, שכן מניות השליטה הועברו מידי בעלות השליטה דאז ברמט לידי נאמן, וכי הלכה למעשה אפרידר שלטה בחברת רמט ונהגה בה מנהג בעלים של ממש - מינתה נושאי משרה, מכרה נכסים ועוד; מן ההיבט הכלכלי - טוען הבנק הבינלאומי כי אין כל הגיון כלכלי בהחלטתו של גוף עסקי להיות ערב למסגרת אשראי על סך 27 מליון שקל, ללא קבלת תמורה כלשהי עבור ערבותו. הווה אומר, אין לקבל את מסקנת בית המשפט כי אפרידר התנדבה להיות ערבה להגדלת האשראי של רמט, סתם כך. התמורה שקיבלה היתה שליטתה בפועל בחברה, אף שמניות השליטה בה לא הועברו לידיה. טיעון זה משמש את הבנק הבינלאומי על מנת לנסות למוטט את ההפרדה המלאכותית, שערך לדידו בית המשפט קמא, בין עסקת אפרידר שלא הושלמה לבין עסקת האשראי והערבות שנחתמה בין בנק לאומי לרמט ואפרידר. בעניין זה, נטען כי תוצאת פסק הדין מובילה לכדי אבסורד צורם, שכן אלמלא התנגדו הבנק הבינלאומי ובנק איגוד להשלמת עסקת אפרידר, הרי שמכירת המניות היתה נשלמת, ואף לשיטת בית המשפט קמא עסקה זו ראויה היא לכל גנאי.